נושא: אקלים ואהבה

משפט השבוע:

מה שלומך? ברוך ה' תודה!

מן המקורות:

"טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב"

פעם, כאשר הדרכים היו דרכי עפר והיהודים התגוררו בעיירות קטנות מוקפות יערות ושדות, היה נוהג הבעל שם טוב הקדוש לנסוע ממקום למקום, לא רק כדי ללמד תורה, אלא גם כדי לפגוש אנשים פשוטים, לשוחח איתם, ולשמוע מהם דברי אמונה. הבעל שם טוב ידע, שבכל מילה טובה, בכל אנחת "ברוך ה'", בכל אמירת "תודה לא-ל", יש לקב"ה הרבה נחת כוח עצום שמאיר את העולם כולו.

כך היה נוהג: כאשר היה מגיע לעיירה, לא היה רץ אל בית המדרש אל ראשי הקהל ואל תלמידי החכמים. לא. היה יוצא אל השוק, אל החנווני, אל הסנדלר, אל היהודים הפשוטים שעמדו על יד דוכנם או עסקו במלאכתם. אל כל אחד מהם היה ניגש ושואל בחיוך: — "נו, יהודי יקר, מה שלומך היום?"

וכך היה קורה: החנווני שהיה עייף מן הבוקר ומלא דאגות פרנסה, היה מרים עיניו ואומר: "ברוך ה', חיים. תודה לא-ל, יש ברוך ה' קצת פרנסה." והעגלון שהיה שותה תה ליד הסוס, היה משיב: "תודה לה', בסדר. ברוך ה' הסוסים בריאים." והאופה שהיה עסוק בניפוי קמח היה אומר: "שבח לא-ל, הכל בסדר."

הבעל שם טוב היה מהנהן בשמחה בכל פעם, כאילו קיבל את מתנתו הגדולה ביותר. כי הוא ידע: כל יהודי שאומר "ברוך ה'", אפילו בפשטות, אפילו בלי לחשוב על כך לעומק, אותו יהודי מושך שפע של טוב ושמחה לעולם. ולא לחינם היה שואל עוד ועוד. הוא ביקש לעורר את האנשים לזכור את מי שנותן את הבריאות, את הפרנסה, את החיים עצמם - ה' יתברך!

פעם שאל אותו תלמידו: "רבי, מה הטעם לשאול את אותם יהודים פשוטים את אותה שאלה, שוב ושוב? הרי אינך מצפה לתשובה חדשה." וחייך הבעל שם טוב ואמר: "כל פעם שיהודי אומר 'ברוך ה', תודה לא-ל', נעשה מזה אור גדול בשמיים. אם לא נשאל, אולי ישכח לומר. ואם ישכח לומר, מי יודע כמה שפע לא ירד לעולם? הרי אפילו המלאכים מתעוררים לשמוע יהודי פשוט מברך את שמו יתברך!"

ומני אז ידעו כל יהודי הכפרים והעיירות: כאשר פוגשים את הבעש"ט ושומעים את שאלתו "מה שלומך?", אין זו רק שאלה של נימוס. זוהי שאלה שמבקשת לעורר את הפה להודות, לברך, להיזכר בה' יתברך.

שאלות לדיון:

1. למה חשוב לשאול חבר "מה שלומך?" גם אם אנחנו כבר רואים שהוא נראה בסדר?
2. איך אתה מרגיש כשמישהו שואל אותך באמת, בכנות, "איך אתה מרגיש היום"?
3. איזה עוד שאלות אתם אוהבים ששואלים אתכם?

בוקר טוב כיתה א!

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. (שִׁיר הַשִּׁירִים)

אֱלוֹקִים מַמְתִּין שֶׁנָּאִיר בְּמַעֲשֶׂה אוֹ תְּפִלָּה קְטַנָּה, וְהוּא גַּם יַחְזִיר לָנוּ אַהֲבָה.