נושא: פרגון ומילים טובות

משפט השבוע:

אני מעריך את…

מן המקורות:

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא)

מלך פרס חלה במחלה קשה. כל רופאי הממלכה בדקו אותו ולא מצאו תרופה מתאימה. אחרי דיונים רבים הגיעו המומחים למסקנה שרק חלב לביאה יביא למלך מרפא.

חלב לביאה???? תמהו כולם. איך אפשר בכלל להשיג חלב לביאה? איך ניתן להתקרב ללביאה מניקה, הרי היא שומרת על גוריה, ולא תאפשר לאף אחד להתקרב אליה!

המלך המיואש פנה לעבדיו ולרופאיו ושאל: "מי ילך להביא לי חלב לביאה"? הייתה דממה….אף אחד לא היה מוכן להסתכן.

לפתע קפץ אחד הרופאים וקרא: "אני אלך"!!! הסתכל המלך על האיש ושאל בעצב: "ספר לי מה בכוונתך לעשות? איך אתה מתכונן להשיג את החלב?" והאיש ענה: "אדוני המלך, תן לי עשר עיזים, ואביא לך חלב לביאה". המלך הסכים, וכי הייתה לו ברירה?

לקח הרופא הצעיר את עשר העיזים, ויצא ליער לחפש אחר עקבותיה של לביאה מניקה. מרחוק הבחין, בתוך סבך העצים והשיחים, בלביאה מניקה את שני גוריה. כשהלביאה חשה בזר המתקרב, היא קמה בדריכות כדי להגן על גוריה.

הרופא הצעיר השליך עז אחת לכיוון שלה, והתרחק במהירות. הוא הספיק לראות איך הלביאה הרעבה, התנפלה על העז, ואכלה אותה.

ביום השני, כשראתה הלביאה את האיש מתקרב, היא שוב נעמדה דרוכה להגן על ילדיה, הוא התקרב מעט יותר, והשליך לעברה את העז השנייה. הלביאה אכלה את העז, נשכבה על צידה והמשיכה להניק את גוריה. ביום השלישי, הרופא התקרב צעד נוסף אל הלביאה, והשליך לעברה את העז השלישית. בכל יום הוא התקרב מעט יותר, וכך המשיך להשליך לעבר הלביאה את העזים הנותרות. ביום העשירי, יכול היה הרופא הצעיר להתקרב אל הלביאה, שהכירה אותו, בטחה בו, ואפילו שמחה לקראתו.

היא הרשתה לו ללטף אותה, ובתוך כדי כך הוא מילא כד קטן מהחלב שלה.

בדרכו חזרה לארמון המלך, נשכב הרופא לנוח בשדה, נרדם וחלם חלום.

ומה ראה הרופא הצעיר בחלומו? מהומה גדולה. כל האיברים בגופו רבו אלה עם אלה; כל אחד טען, שהוא האיבר הכי חשוב, שבזכותו, ורק בגללו השיג האיש את החלב. הרגלים קראו: "אין בכל האיברים כמונו, שאלמלא הלכנו לא יכול היה האיש הצעיר להביא חלב".

הידיים טענו: "אין כמונו, שהרי אנו נשאנו את החלב". העיניים הסבירו: "אנו חשובות פי כמה! שאלמלא הראנו לכם את הדרך אל הלביאה, לא יכולתם למלא את המשימה?"

התפרץ הלב וקרא: "אני עולה על כולכם, אני הוא זה שנתתי לכם את החכמה, איך לטפל בלביאה". לבסוף אמרה הלשון: "אני הטובה ביותר, שאלמלא הדיבור שאני אחראית עליו, מה הייתם עושים?"

לעגו האיברים ללשון וקראו לעברה: "קטנה שכמותך, יושבת במקום חושך ואפלה, אפילו עצם אחת אין בך! איך את מעיזה?"

ענתה הלשון: "יום יבוא ותראו עד כמה אני חשובה ומועילה". התעורר האיש ומיהר אל ארמון המלך.

שמח המלך לקראתו: "נו??? קרא בציפייה גדולה. "הבאתי לך חלב של כלבה", השיב האיש. נעלב המלך, כעס וציווה לתלותו.

כל הדרך אל עץ התליה רעדו האיברים מפחד. לפתע שאלה הלשון: "אם אתם רוצים שאציל אתכם, הודו שאני הנעלה והחשובה מכולכם"? מהרו האיברים להסכים.

פנתה הלשון לתליינים: "דבר סוד לי אל המלך, השיבו אותי אליו מיד".

כשהוחזר לארמון שאל הרופא את המלך: "אדוני המלך מדוע ציווית לתלות אותי"? השיב המלך: "מפני שהבאת חלב כלבה"!!!

הרגיע הרופא הצעיר את המלך ואמר: "שְתה אדוני המלך ותבריא, הבאתי לך בדיוק את מה שביקשת, ודע לך אדוני המלך, שיש כאלה הקוראים ללביאה, כלבה".

לקחו רופאי המלך את החלב, בדקו אותו, והסכימו שהחלב הוא באמת חלב של לביאה. מיהר המלך לשתות ונרפא ממחלתו הקשה.

התביישו האיברים ואמרו ללשון: אנחנו באמת מצטערים. עכשיו אנחנו מבינים, שאת אמנם קטנה, אבל מאד מאד חשובה.

שאלות לדיון והטמעה:

1. אילו דברים חשובים וטובים אפשר לעשות בעזרת הלשון?
2. אילו מחמאות אפשר לחלק לחברים במהלך היום? על מה?
3. איך מחמאה משפיעה לנו על מצב הרוח וההרגשה?

בוקר טוב כיתה ד!